:Languages
04-6722351
זיגמונד (ישעיהו) זנדברג, מייסד מלון אסטוריה, נהג בכל שנות חייו לאתגר את יכולותיו העסקיות. עסק הייצוא והייבוא המשפחתי של הוריו היה מבוסס בשווקי פולין והונגריה, ובעידודו הורחב לגבולות גרמניה.
במרץ 1933, הגיע זיגמונד לחוף תל אביב, במטרה לייצא תוצרת חקלאית מארץ ישראל ולרכוש מטעים לגידול תוצרת עצמית. באחד הימים, נפל ברחובות תל אביב ובהמלצת רופאו יצא לטבול במעיינות המרפא החמים שבגליל. את כוחה המרפא של העיר הכיר מתוך כתביו של הרצל: "טבריה היתה לעיר חפץ בגלל החמים אשר בה, ונהרו אליה מבקשי מרפא, וגם יבואו לימי החורף מאירופה ומאמריקה להתענג בזיו אקלימה הנעים".
זיגמונד יצא לחוף ימה של הכנרת, מבלי לדעת שנסיעה זו תקבע את עתידו ואת גורל משפחתו. את ימיו בילה במרחצאות ובשעות הערב נהג לטייל ברחובות העיר ובשכונת הגנים החדשה: קרית שמואל.
היה זה באחד מטיוליו ששמע את קולו של הפיהרר הגרמני בוקע מחלון סמוך. גרמניה רחשה באותה תקופה, שבועות ספורים לאחר חילופי השלטון ושרפת בניין הפרלמנט, והוא עמד בחלון הבית שעה ארוכה והאזין קשב רב לשידורי הרדיו מאירופה.
בעל הבית, נוח גלובוס, הבחין בזר הנשען על קיר ביתו ומקשיב לנאום, הזמינו להיכנס ולהתכבד במשקה. בשיחה שהתפתחה בין השניים, זיגמונד הביע פליאה על מיעוט בתי המלון באזור, העלה רעיונות לפיתוחה של טבריה והדביק את שותפו לשיחה בהתלהבותו. כשהציע לו בעל הבית לרכוש את אחד ממגרשיו הסמוכים, נפלה ההחלטה והוא שלח טלגרמה לאשתו וילדיו: "עולים לארץ ישראל".
בשלהי 1933 פתח מלון אסטוריה את שעריו ובו היו 9 חדרים.
Siegmund Sandberg, the founder of Astoria Hotel, had unusual business capabilities from a young age. His parents’ family business for import and export was well established in Poland and Hungary and, with his encouragement, expanded into the German market.
In March of 1933, Siegmund arrived at the shores of Tel Aviv with a vision of acquiring local orchards and cultivating agricultural produce, further expanding the family business ventures. After suffering a fall, he sought the healing hot springs of the Galilee, known to him from the writings of Theodore Herzl: “Tiberias had become a city of desire because of the hot springs within it, and seekers of healing flocked to it. In winter, people came from Europe and America to bask in its pleasant climate.”
He spent his days at the baths, and in the evenings, he would stroll through the streets of Tiberias. It was during one of his walks that he heard the voice of the German Führer emanating from a nearby window. Germany was in turmoil at the time, only a few weeks after the change in government and the burning of the Reichstag, and Siegmund stood at the window for a long time, listening intently to the radio broadcasts from Europe.
Noach Globus, the homeowner on whose wall he leaned, invited the stranger inside for a drink. As their conversation unfolded, Siegmund expressed his surprise at the scarcity of hotels in the area. He shared ideas for the development of Tiberias, and his enthusiasm soon caught the interest of his companion. When the homeowner offered to sell him one of his neighboring plots, a decision was swiftly made and Siegmund sent a telegram to his wife and children: “We are moving to the Land of Israel.”
In late 1933, the Astoria Hotel opened its doors, with nine rooms.
זיגמונד (ישעיהו) זנדברג אדית זנדברג
(1889 – 1976) (1893 – 1974)
בואו של זיגמונד לטבריה היה שילוב בין חוש עסקי משובח ובין פעילותו הציונית. את תרומתו בגרמניה לטובת פעילות קרן קימת לישראל, ביקש להרחיב לעבודת האדמה ולגאולת קרקעות. בבוא הזמן, תוצרת חקלאית שתגדל על אדמותיו הייתה צפויה להשתלב בעסק המשפחתי של הוריו: סחר בתוצרת חקלאית בין מדינות אירופה.
כבר בנעוריו יצא, עם אחיו שלמה, לייצג את המשפחה בהונגריה ולמד מדודיו בעיר קצ'קמט את תורת הניהול. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא לקח על עצמו סמכויות נוספות, עד שגויס לשורות הצבא האוסטרו-הונגרי. הוא שירת שלוש שנים, לחם ונפצע בחזית הרוסית ובשנת 1918 שוחרר.
בשנת 1922 נישא לאדית (ארג'י) קליין, ילידת קצ'קמט, ויחד הם עברו אל גרמניה והשתקעו בעיר הנמל המבורג. מלבד תרומתם לפריסה הגאוגרפית של עסקי המשפחה, אדית ניהלה חנות מקומית ולצידה עבדו שתיים מאחיותיו של זיגמונד: זלמה ואליזבת.
מביקורו העסקי בארץ ישראל, בחר שלא לשוב עוד לאירופה. בשעה שזיגמונד פיקח על הקמת אסטוריה, אדית הכינה את הקרקע לעזיבה. המשפחה התאחדה רק כעבור מספר חודשים בהונגריה, בדרכם לארץ, וב-20 בנובמבר 1933 הם הגיעו לחוף ימה של חיפה.
יחד הקימו וטיפחו את אסטוריה בצעדיה הראשונים, תוך הקפדה על רמת שירות אישית ומקצועית.
בתקופת המרד הערבי הגדול, ב-1938 הייתה אדית עדה לפוגרום שפקד את השכונה והגנה בגופה על ילדיה הצעירים, מאורעות שהטביעו בה את חותמם ואחריהם צמצמה את מעורבותה בעבודת המלון. זיגמונד המשיך בבניית וביסוס העסק בכל ימי המנדט הבריטי ובתקופות קשות של צנע ומלחמה. בשנות החמישים העביר את הניהול לידי בנו יהודה.
במפעל חייהם אסטוריה הם הקימו בית אוהב לילדיהם ולנכדיהם.
Siegmund Sandberg Edith Sandberg
(1976 – 1889) (1974 – 1893)
Sigmund’s arrival in Tiberias was a blend of sharp business instincts and his Zionist ideals. His fundraising efforts in Europe for the Jewish National Fund had evolved into a broader commitment to land reclamation and cultivation. Over time, the agricultural produce grown on his lands was expected to enrich his family’s longstanding business operations.
From a young age, Siegmund, alongside his brother Salomon, represented the family business in Hungary, learning the art of management from their uncles in the town of Kecskemét. It was during World War I that he ventured into other areas, enlisting in the Austro-Hungarian army, where he served for three years. He was discharged in 1918 after suffering a gunshot wound on the Russian front.
In 1922, Siegmund married Edith Klein, a native of Kecskemét, and together they moved to Germany, settling in the port city of Hamburg. Edith helped expand the family business by managing a local store and two of Siegmund's sisters, Selma and Elizabeth, worked alongside her.
It was only during his unexpected trip to Tiberias that Siegmund made the fateful decision not to return to Europe, reuniting with his family only after they embarked on their journey. In November 1933, the family arrived on the shores of Haifa. Siegmund and Edith realized the vision of Astoria Hotel, nurturing it with a steadfast commitment to setting high standards of professional service.
The traumatic events of the Great Arab Revolt in 1938 left a lasting imprint on Edith, who afterwards reduced her involvement in the hotel’s operations. Siegmund continued to expand and solidify the business through difficult times of rationing and war. In the 1950s, he passed the management on to their son, Yehuda.
Through their life's work at the Astoria, Siegmund and Edith created a loving home for their children and grandchildren.
יהודה זנדברג מרים זנדברג
(1925 - 2005) (1931 – 2018)
כשהם בחופשה מהצבא בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב-1948 נפגשו באסטוריה יהודה ומרים – בנם הבכור של מייסדי ומנהלי המלון זיגמונד ואדית זנדברג, ובתה הבכורה של טבחית המלון, בלה לוי. חתונתם נערכה במלון בשנת 1949.
אל אסטוריה הגיע יהודה בגיל שמונה, הישר אל יסודות הבניין בשלבי הקמתו. בעיר הולדתו המבורג התחנך בתלמוד תורה ובטבריה למד בבית הספר אליאנס ובתיכון הגליל. בשנות המאבק בשלטון הבריטי, הוא התמסר לפעילות ביטחונית וציונית ושילב בין שירות כנוטר במשטרה הבריטית לפעילות מחתרתית בארגון ההגנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה מלצר וברמן במועדון הקצינים שבחצר המלון, שם ניצל את קשריו לאיסוף מידע מודיעיני וליצירת קשרים שמנעו את גילוי סליק הנשקים שהפעיל מתחת לאפם. במלחמת העצמאות היה מראשוני הלוחמים בחטיבת גולני.
באותן השנים, משפחתה של מרים עברה באירופה את מאורעות השואה. בדצמבר 1945 הותקף אביה, הלל (פיליפ) לוי, ועם מותו מימשו בנות המשפחה את משאלתו האחרונה: להגיע לארץ ישראל. הן נמלטו במסע בריחה ארוך מרומניה ליוגוסלביה, שם עלו על סיפון אניית המעפילים "רפיח" ורק לאחר ששרדו את טביעת האונייה ושנת מאסר בקפריסין, הגשימו את משימתן. מרים, חניכת בני עקיבא בילדותה, למדה בכפר הנוער כפר חסידים ושירתה בצה"ל במלחמת העצמאות.
למעלה מ-50 שנים ניהלו יחד את אסטוריה ורוחם האיתנה ידעה לצלוח משברים ביטחוניים וכלכליים.
מרים הייתה דמות דומיננטית באסטוריה והשפעתה על המטבח המקומי זכתה לשבחים.
יהודה, אינטלקטואל רחב אופקים ששלט בשבע שפות, שילב פעילות ציבורית ענפה בעיר טבריה ובתחום המלונאות: היה ממקימי התאחדות המלונות בעיר, ממייסדי "מרכז תיירות ומרפא" שהניח את היסודות לפסטיבלים רבים בגליל, ממייסדי קופת חולים מאוחדת בעיר, וציר נבחר לתנועת "מכבי" העולמית. כיושב ראש סניף "מכבי צעיר" בטבריה, היה פעיל בהקמת המועדונים העירוניים לשייט, כדור מים, אגרוף וכדורסל בנות. בשנת 2002 הוענק לו תואר יקיר העיר טבריה.
בחזונם הם ראו באסטוריה מנוע לפיתוח התיירות האזורית וחותמם מורגש ברחבי העיר.
(2005 - 1925) (2018 – 1931)
During a break from their military service in the midst of the War of Independence in 1948, Yehuda and Miriam met at the Astoria Hotel. He was the eldest son of the hotel's founders and managers, Siegmund and Edith Sandberg, while she was the eldest daughter of the hotel's cook, Bella Levi. The two were married at the hotel in 1949.
Yehuda first arrived at the Astoria Hotel at the age of eight. In his hometown of Hamburg, he was educated in a Talmud Torah, and in Tiberias, he attended the Alliance school and the Galilee high school. During the British mandate, he became deeply involved in Zionist activities, balancing his role as a guard in the British police with underground activities in the Haganah organization. During World War II, he worked as a waiter and bartender in the officers' club at the hotel, where he used his connections to gather intelligence and maintain contacts that kept the weapons' cache he operated from being uncovered by the British authorities. In the War of Independence, Yehuda was among the first fighters of the Golani Brigade.
During those years, Miriam's family in Europe endured the horrors of the Holocaust. In December 1945, her father, Hillel (Philip) Levi, was attacked and, after his death, in fulfilling his last wish, the family set their sights on reaching the Land of Israel. They fled in a long journey from Romania to Yugoslavia, where they boarded the immigrant ship "Rafiah" and after surviving its shipwreck, spent a year in a British detention camp in Cyprus. Miriam, who had been active in the Bnei Akiva youth movement, later studied at the Kfar Hasidim youth village and served in the IDF during the War of Independence.
For over 50 years, Yehuda and Miriam managed the Astoria Hotel together, their steadfast spirits guiding them through both security crises and economic challenges. Miriam was a dominant figure at the hotel, and her influence on the local cuisine earned widespread acclaim.
Yehuda, a broad-minded intellectual who spoke seven languages, was active in public life in Tiberias and the hospitality industry. He was one of the founders of the Tiberias Hotels Association, a founding member of the "Tourism and Health Center" which laid the groundwork for many festivals in the Galilee, and an elected delegate of the Maccabi World Movement. As Chairman of the Maccabi Young branch in Tiberias, he was instrumental in establishing city's clubs for water sports, boxing, and women's basketball. In 2002, he was awarded the title of "Honorary Citizen" of Tiberias.
In their vision, they saw the Astoria Hotel as a catalyst for regional tourism development, and their legacy is still felt throughout the city.
"הייתי נוהג להישאר עד שאחרון הנגנים קיפל את עמוד התווים שלו", סיפר יוחנן זנדברג שלמד לנגן על פסנתר זה מידיה של הפסנתרנית הנודעת פנינה זלצמן. בימי מלחמת העולם השנייה, קציני הבולשת הבריטית רקדו לצליליו במועדון הקצינים שפעל במקום זה. יוחנן, שהיה חבר ארגון ההגנה, הסתיר בתיבת התהודה את נשקו האישי.
"I used to stay until the last musician folded his sheet music," Yohanan Sandberg recalled, having learned to play the piano from the renowned pianist, Penina Salzman. During World War II, British intelligence officers danced to its tunes at the officers' club that operated at this location. Yohanan, who was a member of the Haganah organization, hid his personal weapon in the piano's soundboard.
זמן קצר לאחר הקמת אסטוריה, המלון היה למקום התכנסות קבוע של אנשי הצבא הבריטי ובתקופת מלחמת העולם השנייה הוסב למגורי קצינים. בזכרונות ילדותו תיאר יוחנן זנדברג, בנו הצעיר של מייסד המלון, את תזמורת כלי הנשיפה הצבאית "שניגנו כל יום רביעי משעה תשע עד אחת עשרה בערב בחצר המלון, כדי להנעים לקצינים הבריטים ולשמנה וסלתה של העיר – אורחיהם במועדון הקצינים".
בכל אותה תקופה המלון תופעל על ידי ועבור החיילים, ובשנת 1938 אף נמנע ממשפחת זנדברג להתגורר במלון והמשפחה נאלצה להתגורר בדירה סמוכה. אי הנוחות של העקירה ממקום מגוריהם הוחלפה ב-2.10.1938 בתחושת הקלה גדולה, כאשר המשפחה ניצלה מהפרעות בשכונה.
מראות הבתים השרופים והקורבנות השפיעו רבות על אם המשפחה אדית זנדברג, והותירו רשמים עמוקים בילדי משפחת זנדברג: יהודה ויוחנן לקחו שניהם חלק פעיל במאבק על עצמאות המדינה ובפעילות מחתרתית, שירתו כנוטרים במשטרה העברית והיו חברי ארגון ההגנה.
במלחמת העצמאות היו שני האחים בין לוחמי דור תש"ח. יוחנן לחם בשורות גדוד 22 של חטיבת כרמלי. יהודה היה לוחם וקצין בשורות גדוד ברק של חטיבת גולני, השתתף בהגנה על עמק הירדן ולחם במבצע חורב שבגבול מצרים.
בעיצומה של המלחמה, כתב יהודה לאחיו מחזית מצרים: "רוח הלוחמים איתנה ואנו יכולים להתגאות בצבא עם כוח סבל כזה". בתקופה שבה לחם על שחרור טבריה וסביבתה, מלון אסטוריה פתח את שעריו לקליטת הילדים המפונים מקיבוצי האזור, בשעה שחיפשו מקום מבטחים ודרכי הגישה אל הגולן נחסמו על ידי הלגיון הערבי.
בשירות המילואים המשיך יהודה ושירת עשרות שנים ולקח חלק פעיל במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, תקופות בהן תופעל המלון על ידי רעייתו מרים ושלושת ילדיהם, כשהמשפחה משתתפת בסיוע לשיירות האספקה הצבאיות שחצו את העיר.
Shortly after the establishment of the Astoria Hotel, it became a regular meeting place for British military personnel, and during World War II, it was converted into officers' quarters. In his childhood memories, Yohanan Sandberg, the youngest son of the hotel’s founder, described the military brass band "who played every Wednesday from 9:00 to 11:00 in the hotel’s courtyard, providing entertainment for the British officers and the city's elite".
During this period, the hotel was operated by and for the soldiers. In 1938, the Sandberg family was even prevented from residing in the hotel, and they were forced to live in a nearby apartment. The discomfort of being uprooted from their home was tempered by a sense of great relief, as the family was not present in the neighborhood during the violent riots that took place on October 2nd, 1938.
The sight of the burning houses and the victims deeply affected the family matriarch, Edith Sandberg, and left lasting impressions on the Sandberg children. Both Yehuda and Yohanan actively participated in the struggle for the country’s independence and in underground resistance activities. They both joined the Jewish police and were members of the Haganah organization.
During the War of Independence, the two brothers fought as soldiers in the newly formed IDF: Yohanan in the 22nd Battalion of the Carmeli Brigade and Yehuda in the Barak Battalion of the Golani Brigade, taking part in the defense of the Jordan Valley and in the Egyptian front.
In the midst of the war, Yehuda wrote to his brother: “The spirit of the fighters is strong, and we can be proud of an army with such endurance". At a later time when he was fighting to liberate Tiberias and its surroundings, the Astoria Hotel opened its doors to shelter children evacuated from nearby kibbutzim, as they sought safety while the routes leading to the Golan were blocked by the Arab Legion.
In reserve service, Yehuda continued to serve for many years and actively participated in the Six-Day War (1967) and the Yom Kippur War (1973), periods during which the hotel was operated by his wife, Miriam, and their three children, with the family assisting to military supply convoys passing through the city.
תחת שלטון המנדט הבריטי, ספינות מעפילים עשו את דרכן ממדינות אירופה לארץ ישראל בניסיון לפרוץ את מגבלות ההגירה שכפתה ממשלת המנדט. תנועה זו התחזקה במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, תחת מדיניות נוקשה של הבריטים וכליאת מעפילים במחנות מעצר.
בינואר 1946 נפטר ברומניה הלל (פיליפ) לוי, אביה של מרים זנדברג, לאחר שהותקף ונפצע אנושות במתקפה אנטישמית. מיד לאחר מותו יצאו מרים, אמה בלה (ברטה) ואחיותיה (לילי, יהודית וריטה) במסע בריחה רגלי ארוך ומפרך, כשהן עוברות בין מקומות מסתור במטרה להגיע ליעד ממנו יוכלו להפליג אל ארץ ישראל ולהגשים את משאלתו של האב.
בנובמבר יצאו בנות המשפחה מעיר הנמל באקאר שביוגוסלביה על סיפון אוניית העץ הרעועה "רפיח", כ-800 איש נדחסו בדרגשים צפופים בבטן האונייה ומטעמי חשאיות נאסרה עליהם עלייה לסיפון. ההפלגה נערכה בתנאי מזג אוויר קשים ובמים סוערים. שבועיים לאחר שעזבו את הנמל וכשהם באזור איי יוון, עלתה האונייה על שרטון ומים החלו לחדור לתאים.
יהודית תיארה את רגעי האימה של שקיעת האונייה למעמקי הים: "הפניתי מבטי ליציאה וראיתי שגרם המדרגות הרעוע קורס. הבחנתי במרים שצועקת לעברי: 'יהודית בואי לסיפון', עניתי שאינני מסוגלת. אחותי הבכורה מרים לא ויתרה: 'תזחלי אליי', צעקה. זחלתי בשארית כוחותיי לעברה, מרים אחזה בי בשתי ידיה והעלתה אותי למעלה לסיפון, וכך אחותי הצילה את חיי".
ניצולי "רפיח" נאספו מהאי היווני סירנה והועברו על ידי הבריטים למחנות המעצר בקפריסין. רק לאחר חודשים ארוכים נפתחו בפניהן שערי הארץ.
Under the British Mandate government, immigrant ships sailed from Europe to Mandatory Palestine in an attempt to break the restrictive immigration policies. This organized movement gained momentum, especially after World War II, under strict enforcement and the detention of illegal immigrants.
In January 1946, Hillel (Philip) Levi, Miriam Sandberg's father, died in Romania after suffering critical injuries in an anti-Semitic assault. After his death, Miriam, her mother Bella (Berta), and her sisters (Lily, Yehudit, and Rita) embarked on a long and arduous escape journey, moving between hiding places with the goal of reaching a destination from which they could sail to the Land of Israel and fulfill their father's last wish.
In November, the family departed from the port city of Bakar in Yugoslavia aboard the dilapidated wooden ship "Rafiah". Its 800 passengers were cramped into the ship's bunks, and forbidden to go on deck for reasons of secrecy. The voyage took place in turbulent seas and only two weeks after leaving port, the ship ran aground.
Yehudit described the moments of terror as water began flooding the ship's compartments: "I turned my gaze toward the exit and saw the rickety staircase collapsing. I noticed Miriam shouting to me, 'Yehudit, come to the deck!' I replied that I couldn't. My older sister Miriam wouldn't give up: 'Crawl to me!' she yelled. I crawled with the last of my strength toward her. Miriam grabbed me with both hands and pulled me up to the deck, and that’s how my sister saved my life".
The survivors of the "Rafiah" were later gathered from the Greek island of Syrna and transferred by the British to the internment camps in Cyprus. It was only months later that the family was allowed to enter the Land of Israel.
ב-19 באפריל 1948 הכריזו אנשי ארגון ההגנה על משטר עברי עצמאי בטבריה. החיילים הבריטים עזבו את המקום, דגל ישראל הונף בעיר, וטבריה הייתה ליישוב הראשון שזכה לעצמאות.
להצלחה המבצעית קדמו 11 ימים של קרבות קשים, כשצבאות ערב השתלטו על מלון טיבריאס ובית החולים הסקוטי וחסמו את דרכי הגישה לגליל העליון.
העיר טבריה עמדה במערכה הקשה הודות לשנים ארוכות של הנחת תשתית צבאית ומודיעינית, שנים שבהן היה מלון אסטוריה מוקד של סוד גדול ושמור: מתחת לאפם של הקצינים הבריטים שהתגוררו במלון, יהודה זנדברג הפעיל את הסליק המרכזי של ארגון ההגנה בעיר.
מעל פני הקרקע – חיי השגרה של אסטוריה, חיים תוססים של מלון פעיל והמולת הריקודים של מועדון הקצינים בחצר המרכזית. באותו הזמן, בחצר האחורית – במעמקי אתר החפירות להקמת בריכת המלון, פעילות חשאית ענפה לאיסוף ציוד צבאי, נשקים ומסמכי מודיעין.
מדי לילה הועבר בסתר ציוד מסליק אסטוריה אל מלון ניסנוב הסמוך, שם ישב מטה ההגנה האזורי וממנו הופצו כלי הלחימה אל קבוצות הלוחמים שהיו פזורות בגליל.
לאחר הקמת המדינה נשכח הסליק ואבדו עקבותיו. בשנת 1989, הסליק נתגלה במהלך חפירת יסודות לאגף החדש במלון וחשף חלק נוסף מההיסטוריה העשירה של האזור.
On April 19th, 1948, members of the Haganah organization declared an independent Jewish authority in Tiberias. The British soldiers withdrew from the city, the national flag of Israel was raised, and Tiberias became the first town to proclaim independence.
This day was preceded by 11 days of fierce battles, as the Arab armies took control of the Tiberias Hotel and the Scottish Hospital, blocking access routes to the Upper Galilee.
The city of Tiberias held its ground in this battle thanks to many years of military and intelligence preparation, during which the Astoria Hotel served as the focal point for a well-guarded secret: beneath the noses of the British officers who resided at the hotel, Yehuda Sandberg operated the central weapons' cache of the Haganah in the city.
Meanwhile, above ground, life at the Astoria Hotel proceeded as usual, with the lively atmosphere of a vibrant hotel and the sounds of the officers' club dancing in the central courtyard. At the same time, in the back courtyard— in the excavation site for the hotel's swimming pool—a covert operation was underway, collecting military equipment, weapons, and intelligence documents.
Each night, equipment was secretly transferred from the Astoria cache to the nearby Nissanov Hotel, where the regional headquarters of the Haganah operated and from which weapons were distributed throughout the Galilee.
After the founding of the State of Israel, the cache was forgotten. It was only in 1989, during the construction of a new wing of the hotel, that the cache was rediscovered, revealing another chapter of the region's rich history.
מראשיתו ומזה ארבעה דורות, מלון אסטוריה בלתי נפרד מסיפור נופי הגליל ומרחב הכנרת. אנו, בנות ובני הדור השלישי והרביעי, גדלנו על אגדות הפעילות החשאית וחלקו של המלון במאבק לעצמאות המדינה.
ברוח חזונו של הנביא ישעיהו ונביאי ישראל, סבינו זיגמונד (ישעיהו) זנדברג תרם בהקמת אסטוריה לעיצוב דמותה המתחדשת של טבריה. אבינו, יהודה זנדברג, המשיך וקידם חזון של פיתוח אזורי וקידום התיירות בגליל: מתכניותיו מרחיקות הלכת להקמת רכבל אל אזור החוף ועד להקמת פורום GoGalilee לקידום ופיתוח תיירות הצפון.
ברחבי טבריה והסביבה אתרי מורשת ומיזמי תיירות שמשפחתנו שותפה בטיפוחם ומוצגים סביבכם.
עוד יום מלא חוויות מתחיל במלון אסטוריה.
From its inception and through four generations, the Astoria Hotel has been inseparable from the story of the Galilee's landscapes. We, the third and fourth generations, grew up on tales of the hotel’s clandestine activities and its role in the struggle for the country’s independence.
In the spirit of the vision of the prophet Isaiah and the prophets of Israel, our grandfather, Siegmund (Isaiah) Sandberg, contributed to shaping the renewed character of Tiberias. Our father, Yehuda Sandberg, continued to advance the vision of regional development and the promotion of tourism in the Galilee—ranging from his ambitious plans to establish a cable car to the coastal area, to the founding of the GoGalilee forum to enhance the tourism infrastructure in Northern Israel
Across Tiberias and its surroundings, you will find heritage sites and tourism projects that our family has helped nurture and that are displayed around you.
Another day full of experiences begins at the Astoria Hotel.
מלון אסטוריה הוקם בלב ליבה של קרית שמואל, שכונת הגנים שנחנכה בשנת 1925 ונקראה על שמו של הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל. השכונה הוקמה על ידי חברת "אחוזת בית" ובתכנונם של האדריכל פרופ' פטריק גדס, ממתכנני העיר תל אביב, ושל יוסף טישלר.
כבר בימיה הראשונים הייתה קרית שמואל לשכונה מבוקשת, כשתושבי השכונות במורד הגבעה ביקשו לעזוב את מזג האוויר החם של חופי הכנרת ולהתיישב באקלים הנוח. הקריה תוכננה כשכונת גנים שבה 11 גנים ציבוריים מוצללים ובמרכזה השדרה הראשית מעוטרת עצי דקל. ממעלה ההר נראו מראות הקיבוצים הסמוכים, ים הכנרת והרי הגולן המושלגים.
בעוד שקהל הנופשים בטבריה נהג להימנע מביקורים בחודשי הקיץ החמים, קרית שמואל הייתה אחד מן האזורים הראשונים בארץ ישראל שחוברו אל תחנת הכוח בנהריים. לאווירה המודרנית תרמו גם שילובם של מבני הציבור הרבים בשכונה: בתי מלון, בתי חולים ואולם הראינוע הראשון בגליל.
תשעת חדרי המלון המקוריים של אסטוריה תוכננו בשנת 1933 על ידי האדריכל דוד ויטמן. בתוך זמן קצר צמח המלון ובסיום מלחמת העולם השנייה גדל מספר חדריו פי ארבעה. תנופת הפיתוח נמשכה בנשות החמישים והשישים בעזרתם של בני המשפחה, המהנדסים יוחנן זנדברג ומנחם זנדברג.
בשנות התשעים נכנסו נכדיו של זיגמונד להנהלת אסטוריה. בעשורים הבאים עבר המלון מספר שיפוצים מקיפים, הוספת מעליות ואמצעים מודרניים ומספר החדרים הוכפל.
שלבי הפיתוח לאורך עשורים רבים תרמו לאופי המבנה ולמוטיבים האדריכליים המשולבים בו: חדר האוכל המשקיף על השדרה הראשית היה שנים רבות חזית הכניסה למלון ובה מאפייני הבאוהאוס המקוריים, בהם שולבו בהמשך סגנון קלאסי ים-תיכוני וסגנון מודרני וישר זווית.
The Astoria Hotel was established in the heart of Kiryat Shmuel, a garden neighborhood inaugurated in 1925 and named after the British High Commissioner, Herbert Samuel. The neighborhood was developed by the "Ahuzat Baiyt" company, realizing the architectural plans of Professor Patrick Geddes, one of the planners of Tel Aviv, and Joseph Tishler.
From its early days, Kiryat Shmuel became a sought-after neighborhood for those wishing to leave the valley and settle in a more moderate climate. The neighborhood was designed with eleven shaded public gardens, and its main avenue was lined with palm trees. From the top of the hill, one could see the nearby kibbutzim, the Sea of Galilee, and the snow-capped Golan Heights.
While visitors to Tiberias typically avoided the city during the hot summer months, Kiryat Shmuel was one of the first areas in the Land of Israel to be connected to the Naharayim Power Plant. The modern infrastructures was further complimented by the integration of several public buildings, including hotels, hospitals, and the first cinema hall in the Galilee.
The original nine rooms of the Astoria Hotel were designed in 1933 by architect David Witman. In a short time, the hotel expanded, and by the end of World War II, the number of rooms had quadrupled. The development momentum continued throughout the 1950s and 1960s with the help of family members, engineers Yohanan Sandberg and Menachem Sandberg.
In the 1990s, Siegmund Sandberg's grandchildren took over the management of the Astoria Hotel. Over the following decades, the hotel underwent several major renovations, further expanding its building and modern amenities.
The development stages over many decades contributed to the building’s unusual character and the architectural motifs integrated into it: the dining room, overlooking the main avenue, was for many years the hotel's main entrance, featuring the original Bauhaus elements, later combined with a Mediterranean classic style and a modern, angular style.
הלל זנדברג (1955-1950), בנם הבכור של יהודה ומרים זנדברג ונכדם הבכור של מייסדי המלון זיגמונד ואדית. נולד בטבריה ובגיל ארבע חלה ונפטר. היה אהוב על משפחתו וזכרו ליווה את הוריו כל ימי חייהם.
Hillel Sandberg (1950–1955) was the eldest son of Yehuda and Miriam Sandberg and the eldest grandchild of the hotel founders Siegmund and Edith. At the age of four, he fell ill and passed away. He was dearly loved by his family, and his memory remained with his parents throughout their lives.
יוסף זנדברג (1958-1884), אחיו הבוגר של זיגמונד זנדברג, חי וניהל את עסקיו בצפון גרמניה. עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, בשנת 1938 נאסר כעציר פוליטי במחנה הריכוז דכאו. לאר מכן עסקיו הולאמו והוא הוגלה אל גטו שנחאי שבסין. בשנת 1949, כשהוא בן 65 עלה יוסף לישראל והתקבל בזרועות פתוחות על ידי אחיו. אסטוריה הייתה לביתו בעשור האחרון לחייו.
בבית המלון התאחד יוסף עם שתיים מאחיותיו ושניים מאחייניו, פליטי וניצולי השואה, שבית המלון היה למקום קליטתם ולנקודת הפתיחה לשיקום חייהם לאחר המלחמה.
Josef Sandberg (1884–1958), the older brother of Siegmund Sandberg, lived and ran his business in northern Germany. In 1938, he was arrested as a political prisoner and sent to the Dachau concentration camp. Later, his business was confiscated, and he was exiled to the Shanghai Ghetto in China. In 1949, at the age of 65, he made Aliyah to Israel and was warmly welcomed by his brother, living the final decade of his life at the Astoria Hotel.
It was here that Josef was reunited with two of his sisters and two of his nephews, survivors and refugees of the Holocaust. The hotel served as their sanctuary and the starting point for rebuilding their lives after the war.
